<h1>העיטור הלכ' ציצית ש"ג ח"ב</h1>
<h2>דף ז:</h2>
וכל הברכות שמברכין "על" ושאין מברכין בפסחים (ז'.) בפלוגתא דר"פ ורב פפי בלבער ר"פ ס"ל לבער דעל לשעבר משמע ומברך לבער שהיא חובה מוטלת עליו וכל מצוה המוטלת עליו אינו אומר על ואבי הבן אינו מברך על המילה אלא למול ובשחיטת קדשים אינו מברך על השחיטה אלא לשוחטה ובלולב דמברך על נטילת לולב משום דבעידנא דאגבהה נפיק ביה ואי לא אגבהה מברך ליטול וה(ו)א דתניא (סוכה מ"ו.) היו לפניו מצות הרבה מברך אקב"ו על המצות איכא לאוקמי במצות שאין מוטלת עליו כגון שחיטה ומילה. דקתני על השחיטה ועל המילה. ור"פ סבר דעל להבא משמע [ומאי דאמרינן דלבער להבא משמע?] לד"ה (הכא) לא שייך לבער אלא היכא דלא הוי דבר מסויים כגון לישב בסוכה שמברך בכל שעה שנכנס וכגון להתעטף בציצת ולהניח תפלין שכל שעה שממשמש בהן מברך עליהן וכגון להדליק נרות של חנוכה שיש לו להדליק נרות אחרות ולשמוע בקול שופר שיש לו לתקוע כמה תקיעות ולהניח עירוב שאם נאבד או נאכל צריך להניח פעם אחרת ולברך אבל בנטילת לולב ולבער ולמול ל"צ למימר אלא על דעל הוא דבר מסויים ומשברך פ"א שוב אינו מברך ומברך על נטילת לולב ועל הביעור ועל המילה ועל השחיטה ועל מקרא מגילה. וק"ל כר"פ דעל להבא משמע והלכך אפי' אבי הבן מברך על המילה ובנטילת לולב בין אגבהה בין לא אגבהה מברך על ולמול וליטול ליכא למימר. וחזינן מאן דמדקדקי ומברכי מקמי דליגבהה משום עובר לעשייתן ולאו מילתא היא דאפי' למ"ד על (להבא) [לשעבר] משמע הא קא משני מדאגבהה נפיק ביה ומברך בתר דאגבהה ש"מ עובר לעשייתן דקאמר למעוטי אחר עשייתן אבל כל שעה שעוסק מברך כי היכא דמברך לישב בסוכה בכסא דקידושא מיושב כדפרישית בהלכות תפלין ה"נ משעת (תפלה) [נטילה] עד נענוע. ור"י פירש עיקר ברכה לאחר נטילה דאם קודם נטילה דילמא פשע ובריך ברכה לבטלה ואי נטל (ב' בשמואל אי) [בשמאל, או] יהפכנו ממטה למעלה נפיק מניה חורבא דסברי הכין היא מצוה דלאו כ"ע גמירי. וכל הברכות על בדבר מסויים ולהתעטף בציצת בין לרב פפא בין לרב פפי ליכא פלוגתא. ויש שפקפק לומר על התקיעה [ול"נ] ובין לר"פ ובין לרב פפי ליכא למימר דמצוה המוטלת עליו היא לרב פפי ולרב פפא דבר שאינו מסויים.
ומסתב' לן דכל הברכות בין שאמר על בין שלא אמר [אין] תופסין אותו בכך והאי (דקבעי) [דקבע] תלמודא על ביעור חמץ כ"ש לבער ד"ה היא (ורבותינו) [וכוותה] בברכות (ל"ח:) במוציא לחם כ"ע ל"פ כ"פ בהמוציא והלכתא המוציא. ואע"ג דהתם נמי איכא למימר טעמא דאיתא בירושלמי שלא לערב את האותיות הא פרכינן התם המן הארץ ש"מ לאו טעמא היא אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו.
